החגים, במיוחד בשנים האחרונות, הינם עבור רבים מאיתנו זמן טעון במיוחד. המציאות בארץ מביאה איתה עצבות, כעס, פחדים, חששות ותהיות לגבי העתיד וכל אלו מלווים אותנו ונכנסים פנימה אל תוך הבית ואל אווירת החג. כשברקע קיים כל כך הרבה אי שקט וסערת רגשות, לא פשוט לפגוש ולהרגיש את השקט והביטחון שכולנו כמהים להם דווקא בימים שמסומנים בלוח כמועדים של שמחה והתחדשות.
לא מעטים מאיתנו מרגישים את הפער שבין הרצון להיות חלק מהשמחה המשפחתית לבין היכולת הפנימית לשאת אותה. בין הרצון לשמוח בביחד, כפי שהיה לנו אולי בילדותנו ובין התחושה הקשה שלא עת לשמוח. יש מי שמוצפים בכאב וגעגוע לאנשים שחסרים סביב שולחן החג, מלאי זיכרונות מחגים קודמים ויש החוששים שמה שהיה לא יהיה עוד. שמשהו נשבר בנו. יש המתמודדים עם המצוקה הכלכלית ויש מי שפשוט מתקשים "לשמוח בכוח". וכל אלו כל כך טבעיים ויחד עם זאת – כל כך קשה.
בזוגיות המורכבות הזו ניכרת אף יותר. פתאום שיחה שגם בעבר היתה אולי לא פשוטה על איפה נחגוג השנה או כמה אורחים להזמין נושאת משקל ועוצמה חדשים ויכולה להפוך לוויכוח שמעורר מתחים ותיקים. כל אחד מאיתנו נכנס אל החג עם הציפיות, הרצונות והכוחות שלו, ומה שנראה שולי בעתות רגועות, הופך כבד יותר כשהחיים עצמם מרגישים פחות יציבים.
בתוך המשפחות המורחבות זה מורגש אף יותר. כמו בעבר יושבים סביב שולחן החג בני דורות שונים, עם דעות שונות, חוויות שונות ולעיתים גם פערים שלא קיבלו מענה במשך שנים. השנה, כשהרגישות גבוהה במיוחד, הדעות הוקצנו, השיח משקף הרבה יותר גישת "שחור/לבן", "אנחנו/הם" (גם בקרב חלקים מהמשפחה המורחבת). כל אמירה, כל מחווה עלולים להתפרש בצורה המעוררת התנגשות, מתח, כעסים ועלבונות. עבור רבים מאיתנו השנה החג אינו רק מפגש חגיגי אלא גם זירה שבה מתנגשים עולמות פנימיים.
ובכל זאת, החגים יכולים להפוך גם למרחב של תיקון וחיבור. מרחב של ניסיון להבין את האחר מנקודת המוצא ונקודת המבט שלו, גם אם אינני מסכים לעמדותיו. החג יכול להפוך מקום לבחירה אחרת: לעצור, לשתף בכנות ולא מתוך תוקפנות, להקשיב באמת ולתת מקום והכרה (ולידציה) אחד לשני ולמצוא דרך לתמוך זה בזו גם כשלא הכול מסתדר כפי שדמיינו. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לדבר בכנות על מה קשה, כשאנחנו מבינים שלא חייבים לשאוף לשלמות אלא לנסות פשוט להיות יחד, נפתח חלון חדש לאינטימיות ולקרבה. השנה אפשר לנהוג אחרת. אפשר לבחור ליצור טקסים שמתאימים לנו באמת, להקשיב גם לקול של מי שמתקשה, ולבנות חוויה משפחתית שמחזקת במקום מכבידה ומקשה.
מי ייתן ומתוך השבר והמשבר הלאומי שנוגע בכולנו בדרכים שונות, ולעיתים הוא שבר ומשבר אישי, נלמד להכיר טוב יותר את עצמינו ואת אלו העומדים מולנו-לצידנו. מי יתן ונדע לפתח חמלה ואמפתיה כלפי האחר ולא פחות חשוב כלפי עצמינו. נראה את האחר, שחשוב לנו, שאוהב אותנו, כשונה מאיתנו, כשותף, חבר, למסע שאנו עושים בתהליך ההתפתחות האישי, הזוגי והמשפחתי שלנו.
החיים עצמם - מאמרים נוספים:
