אחת הסיטואציות המורכבות והשכיחות בזוגיות היא כאשר אחד מבני הזוג מביע רצון לפנות לטיפול זוגי והצד השני מתנגד, מסתייג או פשוט לא מרגיש צורך בכך. הרצון לשינוי קיים, אך אינו משותף והפער הזה עלול להגביר את תחושת הבדידות, התסכול ואף הייאוש.
במקרים רבים, הצד שמעוניין בטיפול מרגיש שהוא "לוקח אחריות", בעוד נדמה שבן הזוג השני מכחיש את הבעיות או חושש מהתהליך. אך חשוב להבין: התנגדות לטיפול אינה בהכרח התנגדות לקשר. לעיתים מדובר בפחד, בחוסר אמון בגישה הטיפולית או חוויה מוקדמת של כישלון בטיפול קודם. במצבים כאלה, לא חייבים לחכות: גם אם רק אחד מהצדדים מוכן להתחיל תהליך – יש בכך ערך משמעותי.
טיפול פרטני הממוקד בקשיים בתוך הזוגיות יכול להוביל להבנות חדשות, לגיבוש זהות רגשית ברורה יותר ולהתנהלות אחרת מול בן הזוג – התנהלות הביאה לשינוי הדדי, גם מבלי שהשני משתתף בפועל במפגשים הטיפוליים. השינוי מתחיל מבפנים: כאשר אדם לומד לתקשר את צרכיו ממקום רגוע, להבין את הגבולות שלו, ולהפסיק להיגרר לתגובות אוטומטיות, הדינמיקה משתנה והיא משנה בדרכה את שקורה ומרגיש בבית. לעיתים, בן הזוג שהסתייג תחילה מתחיל להתעניין ולפתוח את הדלת בעצמו, במיוחד כאשר אין תחושת לחץ או האשמה.
חשוב להימנע ממאבקי כוח סביב השאלה "האם נלך לטיפול" או "מי צריך ללכת לטיפול" ולהתמקד במה שאפשר לעשות כאן ועכשיו. כמו בגלגלי אופניים המשולבים זה בזה, שינוי בצד אחד של המערכת משפיע בהכרח על המערכת כולה, גם אם בהדרגה. טיפול זוגי משותף הוא מטרה רצויה, אך אם הדבר אינו מתאפשר, היא אינה תנאי הכרחי לשינוי. מספיק שאחד מהשניים בוחר לצמוח, להבין את עצמו טוב יותר ולפעול מתוך בהירות כדי לפתוח דלת חדשה לקשר אחר.
טיפול פרטני בתוך הקשר הזוגי הוא בחירה אקטיבית לקחת אחריות על החלק שלי בתוך הקשר. לעיתים, עצם העובדה שאחד מבני הזוג עושה שינוי פנימי משפיעה על כל אופן ההתנהלות בבית. התגובות משתנות, השיח נרגע ויש מקום לצמיחה הדדית. במקרים כאלה, הצד שלא רצה טיפול עשוי דווקא להתרכך ולבקש להצטרף לתהליך הטיפולי.
אם אתם מרגישים מוכנים לתנועה, גם כשצד אחד עדיין לא – אפשר להתחיל בדיוק מהמקום הזה. אני מזמין אתכם לתהליך אישי, שיאפשר לכם בהירות, תובנות והיכרות מעמיקה עם עצמכם ועם הזוגיות שלכם שמטרתן שיפור הזוגיות.
החיים עצמם - מאמרים נוספים:
